בשעה טובה נשלח השבוע מכתב לשרת החינוך (ראו להלן).

זהו צעד פעיל ראשון במהלך (יש אומרים מאבק) למען חוקיות החינוך הביתי בארץ.

מהלך זה נתמך על ידי עשרות רבות של הורים המחנכים בבית (מכל רחבי הארץ) ומלווה ע"י עורכי דין המתמחים בנושא.

אנו זקוקים לעזרתכם ולתמיכתכם.

פרטים אצל סשה זיניגרד

054-7776459

zinigrad at netvision dot net dot il

להלן המכתב לשרת החינוך שנשלח השבוע

ירושלים, ?30 נובמבר, 2005

לכבוד

חברת הכנסת הגב' לימור לבנת,

שרת החינוך, התרבות והספורט

רח' דבורה הנביאה 2

ירושלים

נכבדתי,

הנדון: בקשה להסדרת נהלים לחינוך ביתי בישראל

בשם מרשינו, הורים המחנכים את ילדיהם בחינוך ביתי בישראל, הרינו מתכבדים לפנות אלייך בבקשה לכנס ועדה, אשר תדאג להסדרה מחודשת ועדכנית של נושא החינוך הביתי בישראל.

מטרת מכתבנו זה היא להביא לכינוס ועדה כאמור, אשר תתמודד עם הוואקום החוקי הקיים בנושא ותיצור מערכת כללים שתאפשר להורים לחנך את ילדיהם מן הבית, בהתאם לבחירתם, גם כאשר מדובר בילדים רגילים, אליהם לא מתייחסת החקיקה וחקיקת המשנה (המועטה), הקיימת בתחום.

עד לסיום עבודת הוועדה ופרסום כללים חדשים, נבקשך להורות על הפסקת ההליכים הפליליים הננקטים כלפי הורים הבוחרים ללמד את ילדיהם בביתם.

המסגרת הנורמטיבית:

חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן: "חוק לימוד חובה"), קובע חובת רישום של ילדים מגיל 3 ומעלה למוסדות חינוך מוכרים מטעם משרד החינוך או רשות החינוך העירונית, ואת חובת המדינה לספק חינוך חובה חינם לפי חוק זה (ס' 7 לחוק).

החוק מכיר בסמכותו של שר החינוך להורות בהוראה כללית או מיוחדת, כי ההורים יהיו פטורים מן החובה המוטלת עליהם לשלוח את ילדם לביה"ס, אם קיימים לכך טעמים מיוחדים ומוענק לילד חינוך שיטתי פרטי המניח את דעתו של השר, או כאשר אין הילד מסוגל ללמוד באופן סדיר במוסד חינוכי מוכר (ר' סעיף 5(ב)(1) לחוק).

בהתאם לסמכות שהוקנתה למנכ"ל משרד החינוך בסעיף 5(ב)(1) הנ"ל, נקבעו בחוזר מנכ"ל מאוקטובר 2002 (סג/2(א) תשרי תשס"ג) קריטריונים למתן פטור מחינוך חובה במוסדות המוכרים. הקריטריונים שנקבעו, מושתתים על התפישה הקיימת בחוק לימוד חובה, לפיה הפטור יינתן במקרים חריגים בלבד.

כתוצאה מן המצב החקיקתי האמור, ניתנים אישורים לחינוך ביתי במשורה, לתקופה קצובה של שנה, ובתנאי שהן ההורים והן הילדים עומדים בדרישות שונות שמציב משרד החינוך. דרישות כאמור יוצרות התערבות מופרזת של משרד החינוך בחינוך הביתי, מחייבות את ההורים ללמד את ילדיהם דווקא את התכנים שנקבעים ע"י משרד החינוך, ולמעשה מעקרות את הרעיון שבבסיס החינוך הביתי, המושתת על בחירה משותפת ואוטונומית של ההורים והילדים.

לדידנו, הקריטריונים בהם נדרשות לעמוד משפחות המחנכות בחינוך ביתי, אשר נקבעו ע"י משרד החינוך ונבחנים על ידו, אינם יכולים להיות הקריטריונים לאישור חינוך ביתי, שכן מלכתחילה הם מבוססים על שיטת חינוך אחרת - זו המוקנית ע"י משרד החינוך, אשר בדיוק בה בחרו מרשינו שלא לבחור.

כפי שיוסבר להלן, לתפישתנו המצב האמור אינו תואם את כוונת המחוקק בשעה שחוקק את חוק לימוד חובה ועומד בסתירה להכרת בתי המשפט בעשורים האחרונים בזכותם של הורים לאוטונומיה בבחירת חינוך לילדיהם. לפיכך, יש להסדיר מחדש את נושא החינוך הביתי בישראל, תוך התחשבות במציאות ההולכת וגוברת של הורים המעוניינים להעניק לילדיהם חינוך אחר מזה המוצע ע"י המדינה, המעוצב לפי תפיסת עולמם ובהתאם להיכרותם עם צורכי ילדיהם, נטיית ליבם ויכולותיהם.

כאמור המצב הנוכחי מבוסס על האמור בחוק לימוד חובה. ברם, להבנתנו, חוק זה אינו מתייחס כלל לסוגיית החינוך הביתי בתצורתה הנוכחית, שכן במועד חקיקתו, כלומר בשנת 1949, לא הכיר המחוקק את החינוך הביתי ולא נדרש לשאלת הבחירה בסוג חינוך זה.

חוק לימוד חובה נחקק בתקופה בה שאיפת המחוקקים הייתה ליצור מסגרת אחת אחידה המבטיחה כי לכל ילד תוענק ההזדמנות ללמוד במסגרת חינוכית מוכרת. הבעיה המרכזית אותה בא החוק לפתור היא נשירת תלמידים מביה"ס בשנות לימודיהם הראשונות, הן בשל קשיים לימודיים והן בשל קשיים כלכליים. בעיה זו ביקש המחוקק לפתור ע"י חיוב לשלוח את הילדים לביה"ס והפיכת החינוך למוצר הניתן חינם לאזרחים.

"…גם הסטטיסטיקה הפגומה יודעת לספר, שחלק קבוע של ילדי ישראל וחלק גדול עוד יותר של ילדי הבלתי -יהודים במדינה הזאת, נמצאים מחוץ לכתלי בית הספר זה שנים רבות- והכתם הממאיר הולך ומתמיד ואינו סר מהישוב…למעשה יש הרבה מאד תלמידים שאינם גומרים את בית הספר… יש מקומות שבהם רק חמישית של אלה המתחילים ב- א' מגיעים ל- ח'."

[דברי הכנסת, מושב ראשון כרך 2 בעמ' 999 - מתוך דברי ההסבר להצעת החוק מפי היו"ר י. שפרינצק]

ובהמשך:

"ושני דברים למדנו בארץ ישראל. למדנו , שבאין חובת שכר לימוד- אין מכת בורות בין ילדים."

[שם, בעמ' 1,000]

בתקופה בה חוקק החוק הייתה המדינה עסוקה בקליטת עולים ובמתן שירותים בסיסיים לאוכלוסיה. אותה עת, נתפסו ההורים ע"י המחוקק כמי שטרודים בפרנסה ובקליטה, וקבלת התלמידים אל בתי הספר וקביעה כי הלימודים יינתנו בחינם, נראתה כסיוע הכרחי ומיידי אותו חייבת המדינה להעניק לאזרחיה.

יפים לעניין זה דברים שנאמרו בדיון במליאה ע"י חברת הכנסת דאז, הגב' רחל כהן, מסיעת ויצ"ו:

"לחוק המוצע הייתי קוראת "חוק לימוד חינם לילדים וחוק חובה למדינה"."

[דברי הכנסת, חוברת י"ט, ב', בעמ' 1103.]

עיון בדברי הכנסת בישיבותיה הרבות בנוגע לחוק לימוד חובה בשנת 1949 מראה, כי המחוקק כלל לא לקח בחשבון מצב בו תיעשה בחירה מודעת שלא לשלוח ילדים אל ביה"ס, שלא מתוך כורח כלכלי, קשיי קליטה ושפה, או מרחק גיאוגרפי. למעשה, עיקר הדיון במליאה נסב סביב שתי נקודות מרכזיות והן הזרמים השונים של החינוך בהם תכיר המדינה וטווח הגילאים לחינוך חובה-חינם, בהתחשב במגבלות התקציב.

"איני חושבת שיהיה לנו איזה קושי שהוא להכניס את הילדים ברשת בתי הספר. שר האוצר לא יתעשר מן ההכנסות של דמי-כניסה, ושר המשטרה לא יצטרך לפתוח בתי סהר להורים שלא ירצו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, אבל שר האוצר יצטרך לפתוח את קופת הכסף, ועל המדינה תחול החובה לתת חינוך."

[חברת הכנסת דאז, הגב' רחל כהן, מסיעת ויצ"ו, דברי הכנסת, חוברת י"ט, ב', בעמ' 1103.]

במועד חקיקת החוק לא ראה המחוקק אלטרנטיבה חינוכית לבתי הספר, ושתי האופציות שעמדו בפני ילדי ישראל היו שיבוץ בבתי הספר או עבודת ילדים - אפשרות אותה ביקש המחוקק לבטל עם חקיקת החוק.

בהתאמה, סעיפי החוק המאפשרים למחוקק לכפות על הורים לשלוח את ילדם לביה"ס, נחקקו על מנת למנוע את חוסר המעש של הילדים ובמיוחד את העסקתם ככוח עבודה. בהקשר זה יוזכר, כי במקביל לחקיקת החוק הונחה על שולחן הכנסת גם תוכנית האוסרת עבודת ילדים עד גיל 14 ועד בכלל ומטילה פיקוח על העסקת ילדים בגילאים 15-18.

יוצא מן האמור, כי יישום החוק כיום באופן האוסר על הורים לחנך את ילדיהם באופן אחר מזה המוצע בבתי הספר, (שלא מתוך כורח כלכלי או הזנחה, אלא דווקא מתוך שאיפה להקנות להם חינוך מתאים יותר לילדיהם, לפי השקפת עולמם), אינו עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק כפי שהיא באה לידי ביטוי בדברי הכנסת במושבה הראשון.

באופן דומה, האפשרות לאשר חינוך ביתי, המוזכרת בחוק, מתייחסת למצבים בהם לא ניתן לשלוח את הילדים אל ביה"ס בשל כורח רפואי, פדגוגי או בשל ריחוק גיאוגרפי, ובמועד חקיקתה של האפשרות הזו לא צפה המחוקק מצב בו יתבקש אישור לחינוך ביתי לאור תפיסת עולם מסוימת, ולא בשל אותו כורח.

"הנה אנו קוראים את הסעיף השני בהצעת החוק האומר: חוק זה יחול על כל ילד במדינה ללא הבדל דת, גזע ומין"… והנה עובדה היא: הייתה נשירה גדולה מבית הספר בשנות 46,47,48 ואף ב- 1949. ילדים אלה תקראו אותם כפי שתרצו, ילדים קשיי-חינוך, מופקרים, מפגרים וכו', ילדים אלה נמצאים זה שנתיים- שלוש מחוץ לבית הספר. הרי לא ייתכן להעלות על הדעת, שאם גם הם נמצאים במספר הילדים בגילאים 6-11, אפשר יהיה להכניסם לכיתות רגילות. האם נכללות בתקציב ההוצאות האלה לפתיחת 350-400 כיתות בית ספר בשביל 8,000-10,000 ילדים אלה, שהחזקתם עולה על אחזקת ילד רגיל ב- 20-25 ל"י לשנה? והרי לא יתכן שבדעת הממשלה לפתור את הבעיה הזו ע"י סעיף 11 פסקה 2 האומר: "השר רשאי כהוראה כללית ומיוחדת לפטור הורים של ילד וכו' שאינו מסוגל ללמוד באופן סדיר במוסד חינוכי מוכר". תוספת כיתות אלה בלבד, תעלה לפי עניות דעתי 160,000-250,000 ל"י.

[דבריה של חברת הכנסת דאז, שושנה פרסיץ מסיעת הציונים הכלליים, דברי הכנסת חוברת י"ט, ב', בעמ' 1089].

[ההדגשות הוספו - א.ק.; ק.ר.]

המסקנה היא, שהמחוקק, בשנת 1949, כלל לא ראה לנגד עיניו את זכות הבחירה הטבעית של הורים בנוגע לחינוך ילדיהם, ועל כן האפשרות הזו מעולם לא נפסלה בחוק ובוודאי שזו אינה תכליתו של ההסדר החוקי דנן. אי לכך, זכות זו אינה יכולה להישלל מן ההורים אף לא בנהלי משרד החינוך.

הנוהל הקיים לפיו פועל משרד החינוך כיום, לא רק שסותר את כוונת המחוקק, אלא שהוא עומד בסתירה אף לסעיף 26 להכרזה האוניברסלית על זכויות האדם אשר קובע, בין השאר, כי להורים יש זכות ראשונים לבחור בסוג החינוך שיינתן לילדיהם. בישראל עוגנה זכות זו הן בפסיקתו רבת השנים של בית המשפט העליון, והן בספירה נורמטיבית על חוקית - בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שפורש כמעניק להורים אוטונומיה בבחירת חינוך לילדיהם.

במאמר מוסגר יאמר, כי אף חוק הפיקוח על בתי הספר, התשכ"ט-1969, מצביע על קיומה של אי התאמה בין כוונת המחוקק לבין המצב הנוהג כיום. בסעיף 2 לחוק הפיקוח נקבעו הסייגים לתחולתו ונקבע, כי הוא יחול רק על בית-ספר שבו "לומדים או מתחנכים באופן שיטתי יותר מעשרה תלמידים ושבו ניתן חינוך גן-ילדים, חינוך יסודי, חינוך על-יסודי, חינוך על - תיכוני או חינוך אמנותי", למעט חריגים.

מכאן, שאפילו חוק הפיקוח עצמו, עליו מסתמך, בין היתר, הנוהל הקיים בנוגע לחינוך ביתי, מכיר במסגרות חינוכיות להן שותפים פחות מעשרה תלמידים, שלגביהן לא יתקיים פיקוח ע"י משרד החינוך. למרבה הצער, הסדרתן של מסגרות אלה טרם נעשתה בחקיקה ראשית או משנית, ונראה כי הגיעה השעה לעשות כן.

המסגרת הערכית - חוקתית:

מעבר לפן החוקי-פורמאלי, ראוי ביותר להדגיש את הפן העקרוני-ערכי שבהסדרת נושא החינוך הביתי והכרה בו ע"י המדינה כאפשרות לגיטימית. הכרה כאמור כבר ניתנה ברבות ממדינות המערב, אשר הבינו בעשורים האחרונים כי להורים קיימת זכות לבחור כיצד לחנך את ילדיהם וכי תפקידה של המדינה הוא לאפשר להורים לחנך על פי אמונתם.

בעניין זה נפנה למצב החוקי במדינות רבות ברחבי ארה"ב, המאפשרות אוטונומיה רחבה להורים עד כדי כך שכל שנדרש מהם הוא לדווח לרשויות על החלטתם לחנך את ילדיהם בבית (כגון מונטנה, אלסקה, מסצ'וסטס, טקסס ומדינות רבות אחרות). בחלק לא מבוטל מן המדינות נרשמים הילדים לבית ספר פרטי קיים, ובחסותו הם לומדים בביתם, לעיתים בפיקוח ביה"ס ולעיתים אף ללא פיקוח זה (למשל בוושינגטון, ניו יורק ועוד).

מכל מקום, ההבנה כי זכותם של ההורים לקביעת סוג החינוך שיעניקו לילדיהם היא זכות ראשונים, והמדינה היא בעלת חובה לאפשר את החינוך בו הם בוחרים, חדרה אל התודעה הציבורית בעולם המערבי כבר לפני כמה עשורים.

למען סבר את האוזן, בארה"ב לבדה מתחנכים בחינוך ביתי כשני מליון ילדים בשנה!

בישראל מתבצע תהליך איטי יותר, במיוחד בחסות בתי המשפט וועדת הערר של משרד החינוך לפי חוק הפיקוח, אשר הכירו זה מכבר בזכותם של הורים לאוטונומיה בבחירת חינוך ילדיהם, וזאת כחלק מכבוד האדם וחירותו. מקצת פסקי הדין העוסקים בדבר, מן העת האחרונה, הינם בג"ץ 2599/00 יתד נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834; בג"צ 4363/00 ועד פוריה עלית נ' שר החינוך ואחרים, פ"ד נו(4) 203, 221; עת"מ 1294/01 בית הספר עתיד ו- 32 אח' נ' משרד החינוך (טרם פורסם); ערר 4/2002 העמותה להקמת בי"ס דמוקרטי באזור ירושלים נ' משרד החינוך (טרם פורסם) ועוד רבים אחרים.

בפסקי הדין האמורים התייחס בית המשפט לזכותם של הורים לבחור בסוגי חינוך השונים מן החינוך הממלכתי המוכר והרשמי, ומאפשרים להורים להקים עבור ילדיהם מסגרות חינוך אלטרנטיביות, תוך חיוב המדינה להשתתף בעלויות הפעלתן. זאת, מתוך הכרה בזכות ההורים לבחור ובאוטונומיה המשפחתית החולשת גם על החינוך המוענק לילדים.

בית המשפט טרם נדרש באופן מפורש לשאלת החינוך הביתי, אולם ניתן להניח מה תהייה עמדתו בעניין, לאור פסק הדין בעניין עתיד (עת"מ 1294/01 בית הספר עתיד ו- 32 אח' נ' משרד החינוך), שם הובעה עמדה ברורה לגבי המקום בו נפסקת האוטונומיה ההורית בחינוך ועוברת השליטה בחינוך הילדים מן ההורים אל המדינה.

באותו פסק דין, שמפאת חשיבותו יצוטט להלן, יצר בית המשפט הקבלה בין הקריטריונים להוצאת ילד מחזקת הוריו לשם אימוץ ע"י משפחה אחרת ובין חיוב ההורים לשלוח את ילדם למסגרת חינוכית. בשורה התחתונה קבע בית המשפט, כי המבחן לחיוב הורה להעניק חינוך מסוים לילדו, הוא מבחן הנזק, וכל עוד לא מוכחת גרימת נזק לילד - גוברת האוטונומיה ההורית על כל דרישה של המדינה, חוקית ככל שתהא, לשליחת הילד לביה"ס.

"…לא ניתן להתעלם מכך כי "זכותם של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם כראות עיניהם היא זכות חוקתית יסודית, זכות טבעית הטבועה ועולה מן הקשר בין הורים לצאצאיהם" (ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221, 235 מול האות ו')…הזכות והחובה שבצידה מוצאים ביטוי במה שידוע כאוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם."



"אוטונומיה זו אינה מוחלטת" (רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בן אכר, פ"ד נא(4) 830, 860, מול האות ז'). בנסיבות מסוימות מוקנית סמכות לרשויות המדינה, כולל בתי המשפט, להתערב בהחלטותיהם של ההורים, חרף ההנחה כי ההורים "יודעים הם את נפש ילדם ומבינים מה טוב לילד וכי יעשו כל מה שדרוש לטובתו" (בג"צ 152/71 קרמר נ' עיריית ירושלים, פ"ד כה(1) 767, 779, מול האות ו', כב' השופט קיסטר). דוגמה מובהקת להתערבות של המדינה באוטונומיה של ההורים נמצא באותם מקרים בהם מוחלט על הוצאת ילד מרשות הוריו, בניגוד לרצונם, ומסירתו לאימוץ. כפי שאמר בית המשפט העליון בהקשר זה:

"כדי להצדיק פגיעה באוטונומיה ובפרטיות של התא המשפחתי, וכדי להצדיק הוצאתו של קטין מרשות הוריו הטבעיים, צריכה להתקיים עילה מיוחדת ויוצאת דופן" (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 468, מול האות ז', כב' השופט ברק).

בעיה דומה עולה בהקשר של טיפול רפואי בילד, בניגוד לדעת הוריו. לגבי עניין כזה נקבע, כי "על המדינה מוטל נטל משמעותי, כדי להצדיק התערבות בהחלטה המסורה להוריו של קטין וכדי לגבור על החזקה שהוריו - אפוטרופסיו של קטין - פועלים לטובת עניינו" (רע"א 5587/97 הנ"ל, בעמ' 862, בין האותיות א-ב). ניתן להביא דוגמאות נוספות למקרים בהם מוכר כוחה של המדינה להתערב באוטונומיה של ההורים (למשל, במקרה של קטין נזקק, כאמור בחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך - 1960). המשותף לכל המקרים הוא, שהתערבותה של המדינה בהחלטה של ההורים מוצדקת, כאשר הפגיעה בילד הינה קשה ומשמעותית. אם הפגיעה, הקיימת או הצפויה, אינה חמורה, יש ליתן משקל עודף להחלטתם של ההורים.

ניתן לתאר את המצב בו עסקינן כהתנגשות בין האוטונומיה של ההורים בכל הנוגע לחינוך ילדיהם, לבין זכותו וחובתו של משרד החינוך לדאוג לחינוכם של הילדים. כאשר בוחנים את העובדות שהוצגו בבית המשפט במקרה הנוכחי, ניתן לומר שאכן קיימת פגיעה בחינוכם של הילדים הלומדים בבית הספר, בשל כך שרמתו אינה מספקת והדרישות הפדגוגיות אינן מתקיימות במידה נאותה. אולם, לא ניתן לומר כי הפגיעה הינה ברמה המצדיקה התערבות בהחלטותיהם של הוריהם של הילדים הלומדים בבית הספר."

[ההדגשות אינן במקור - א.ק.; ק.ר]

עולה מן האמור, כי הנטל להוכחת הצדקה להתערבות באוטונומיה של ההורים לקבוע את אופי חינוך ילדיהם מונח על כתפי המדינה. נטל זה נטל כבד הוא, ועל מנת לעמוד בו, על מדינה להוכיח עילה מיוחדת ויוצאת דופן ולהראות כי מתקיימת פגיעה קשה ומשמעותית בילד.

גישה זו עולה בקנה אחד עם גישת אי ההתערבות הכללית במשפט הישראלי בכל הנוגע לתא המשפחתי. לפי גישה זו, המדינה איננה מתערבת במתרחש בתוך התא המשפחתי, כל עוד לא מתקיימת פגיעה באחד מפרטיו. הגישה האמורה מיושמת באופן הקיצוני ביותר בכל הקשור להוצאת ילדים מחזקת הוריהם, אולם היא קיימת גם בדיני אישות, ונראה כי רק כאשר נעברת עבירה פלילית או נגרם נזק בר תביעה, מתערבת המדינה במתרחש בתוך המשפחה.

זוהי רוח הדברים האמורה להנחות לדידנו את משרד החינוך כאשר הוא עוסק בנושא החינוך הביתי. משרד החינוך צריך לראות את תפקידו כמסייע, כנותן שירות לאזרחים, כאשר הוא מקים מסגרות חינוכיות, מפקח עליהן ודואג להקצות להן משאבים. אולם, תפקידו של משרד החינוך צריך להתבסס בראש ובראשונה על ההבנה, כי רצון ההורים וטובת הילדים הן אבני היסוד של המערכת כולה.

לפי גישה זו, הורה המעוניין לחנך את ילדו בביתו אינו חורג ממוסכמה אלא בוחר שלא להיעזר בשירותים הניתנים ע"י המדינה, ויש לאפשר לו לבחור כך. התערבות המדינה בבחירה זו צריכה להתרחש בשני מצבים - האחד, כאשר היא מוזמנת להתערב ע"י ההורה המעוניין בסיוע כלשהו, כגון בקבלת חומר לימודי הניתן חינם לתלמידים הלומדים בבתי הספר, והשני- כאשר כמו בכל התערבות אחרת באוטונומיה ההורית - רשויות הסעד והרווחה מוצאות כי נגרם לילד נזק המחייב את התערבות הרשויות.

המצב הקיים היום בישראל שונה מן האמור לעיל הן בגישה הבסיסית עליה הוא מושתת והן ביישום. להווה ידוע, כי הורה המעוניין לחנך את ילדו בחינוך ביתי, חייב לקבל אישור שנתי לכך, המותנה בעמידה בקריטריונים קשיחים, שעל מנת למלא את חלקם, הוא נדרש להעמיד את ילדו למבחני משרד החינוך. בכך לא ממומשת זכות ההורה לבחירת חינוך לילדו, אלא רק זכותו לבחירת האופן שבו יועבר חומר הלימוד שנקבע ע"י משרד החינוך. אוטונומיה כזו היא חלקית ביותר, ואיננה מאפשרת ביטוי לדרכי חינוך אחרות, שהתכנים הנלמדים כיום בבתי הספר אינם משתלבים בהן.

השיטה הקיימת מבוססת על רעיון לפיו נדרש קו אחיד כלשהו בחינוך ילדי ישראל, הבאה לידי ביטוי גם בתוכנית הליבה של משרד החינוך. גישה זו איננה מאפשרת להורים הרואים לנגד עיניהם שיטות חינוך אחרות, ליישמן, ומצמצמת את האוטונומיה ההורית. בכך נמנע מתן חינוך ייחודי לתלמידים בעלי יכולות שונות.

רק גישה הרואה בהורים ובמשפחה גוף אוטונומי, המאפשר חשיבה ייחודית וחינוך תואם לה, שאינו בהכרח אותו חינוך הניתן בבתי הספר, תממש את זכות הבחירה של ההורים ותאפשר התאמה של שיטת חינוך לכל פרט ובמיוחד למי שבוחרים לצאת מן הכלל.

סיכום:

אכן, קיים פרדוכס מסוים בבקשה כי משרד החינוך יגדיר את גבולות סמכותו, וייקבע היכן מסתיימת הפררוגטיבה שלו ומתחילה האוטונומיה המשפחתית וההורית. בהיעדר הגדרה מובנית ועדכנית בחקיקה ראשית, אין מנוס אלא לצפות ממשרד החינוך להיות קשוב לצרכי ה'שטח' ולהגדיר מחדש את הכללים.

נראה, כי הסדרת הכללים שיאפשרו להורים לממש את זכותם לבחור חינוך ביתי לילדיהם יכולה להוות פתרון זמני הולם באם תתבסס על עקרונות חוקתיים ותראה בראש ובראשונה את טובת הילדים ואת זכותם של הוריהם לחנכם בדרכם. זאת, כל עוד הדבר אינו גורם לפגיעה בילדים, במשקפיים של רשויות הסעד - ושלהן בלבד.

הסדרת הכללים הללו כבר בשנת הלימודים תשס"ו הינה הכרחית ואינה סובלת דיחוי. היא מחויבת המציאות והיא נדרשת על מנת למנוע מאותם אזרחים ישרים ונורמטיביים, המעוניינים לבחור בדרך קצת אחרת, התואמת את תפיסת עולמם הייחודית, מלהיות עבריינים. (יוזכר, כי חוק לימוד חובה מאפשר למדינה להעמיד לדין הורה שאינו שולח את ילדו למוסד חינוך מוכר, וזאת בהתאמה לגישתו הכללית שאינה לוקחת בחשבון את שיקול הדעת של ההורים).

לפיכך, אנו פונים אלייך בבקשה להקים ועדה אשר תתמודד עם הוואקום החוקי הקיים בנושא ותיצור מערכת כללים שתאפשר להורים לחנך את ילדיהם בביתם. וועדה כאמור תידרש ללמוד את הנושא, להכיר את דרך החינוך הביתי, להכיר את המצב בחו"ל, ובסופו של יום להכריע כיצד להתאים את המצב החוקי למציאות הנוכחית של משפחות הבוחרות בחינוך אחר לילדיהן.

עד לסיום עבודת הוועדה ופרסום כללים חדשים, נבקשך להורות על הפסקת ההליכים הפליליים הננקטים כיום כלפי הורים הבוחרים ללמד את ילדיהם בביתם.

אנו סבורים, כי סוגיית החינוך הביתי הינה מורכבת וחשובה מידי בכדי שתידון במסגרת תיקים פרטניים המגיעים אל בתי המשפט לעניינים מקומיים. אם וכאשר ערכאה שיפוטית תידרש לנושא, להערכתנו ראוי שיעשה הדבר ע"י ערכאה אחרת. יחד עם זאת, אנו מאמינים, כי שיתוף פעולה בין ההורים לבין משרד החינוך יכול להניב פירות גם ללא כל צורך בהכרעה שיפוטית, ומשום כך פנייתנו אליך.

לסיכום נוסיף רק זאת: בקשתנו להסדרת החינוך הביתי אינה מהפכנית. היא המשך ישיר למגמה ארוכה של הכרה בזכותם של הורים לבחור את חינוך ילדיהם. משרד החינוך הכיר בחינוך דתי וחרדי כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, והמשיך והכיר בחינוך חילוני ייחודי, כחינוך אנתרופוסופי, דמוקרטי, פתוח ואמנותי. החינוך הביתי הוא השלב הבא, המתבקש, ואין הוא אלא המשך טבעי של השלבים שקדמו לו. ההבדל המרכזי בינו לבנם, הוא בויתור על המוסד החיצוני אליו נשלחים הילדים.

אנו קוראים לך להרים את הכפפה ולהקים צוות פעולה למען הסדרת החינוך הביתי.

נשמח לעמוד לרשותך בכל שאלה וכן לקחת חלק פעיל בוועדה.

בכבוד רב,

אורי קידר, עו"ד קרן רז,עו"ד

כבירי-נבו-קידר, עורכי דין

לוט:

רשימה חלקית של מרשינו, הורים המעוניינים לחנך את ילדיהם בבית, המצטרפים לפנייה זו.

יצוין, כי קיימים עשרות הורים נוספים שביקשו שלא לציין שמותיהם, התומכים בדרכנו.

רשימת מרשנו:

אלכסנדר (סשה) זיניגרד

יאנה זיניגרד

צפריר שפרון

אורנה שפרון

שרה-רבקה ארנסטוף

רני כשר

חדווה כשר

מיכאל טרכטמן

דינה טרכטמן

ארז רוטר

אלונה רוטר





צבייה בריקל

דניאל חיים בר יעקב

לי בר יעקב

אפרים טבקמן

סיגל טבקמן

רועי שרון

יונת שרון

אבישי נובופלנסקי

ורדית נובופלנסקי

יובל שמיר

אור-לי בר-לב





שמיל וינקלר

שרהלה וינקלר

דרור כמון

איטהל גיל כמון

אילן לוי

ענת שן לוי

דליה יגאל

יוכבד מרום

חוה דגן

שירי בן-דב

יפעת שור





ערן חורש

גילה חורש

שי סיני וילוזני

גאולה אדר וילוזני

דליה מלי

כרמית קוסובורד

סיגל ניצן

אמיר טל

שמחה סימי אמתי

מיכל דנקנר

דני דנקנר